אפקה - מכללה אקדמית ל הנדסה ב תל אביב מדינת ישראל - משרד הביטחון איתור ברשימת הנופלים  עיריית רעננה משרד החינוך מחוז המרכז  Data | Tools | Maps | Last Survivors | Yad Vashem | Forum | Help
א-ד | ה-ט | י-נ | ס-צ | ק-ת

Wednesday, April 13, 2005

קובנר? הוא מילא תפקיד שולי

ניצנים 48

ניסן רזניק, העד האחרון מבין מפקדי המחתרת היהודית בגטו וילנה, מפרסם ספר זיכרונות אחרי שנות שתיקה ארוכות וגרסתו שונה לגמרי מהמקובל. רזניק טוען שאבא קובנר, האיש שההיסטוריונים רואים בו מנהיג מחתרת חשוב, לא היה שותף להקמת המחתרת ואיבד את השפעתו לאחר הבריחה ליערות. בוויכוח הזה חשיבות רבה גם למפגש הבא של השניים, כשרזניק היה אחד מחברי קיבוץ ניצנים, שנכנעו למצרים, וקובנר האשים אותם בבגידה

המלחמה בניצנים 6 ביוני 48
באותה עת היו בקיבוץ 141 לוחמים: 67 חברי משק מתוכם 10 חברות, היתר אנשי גבעתי, ברובם לא מנוסים במלחמה וללא נשק. היו מעט תת-מקלעים ומרגמה אחת, נשק אחד אנטי טנק, רימונים ובקבוקי מולוטוב מאולתרים. מכשיר הקשר היה מקולקל ומכשיר אחר שהובא במקומו התקלקל. הכוח המצרי היה גדוד חי"ר מצוייד היטב עם תותחים, טנקים ועוד

חזית הדרום
חטיבת גבעתי, מטה קרבי
כשלון
ניצנים נפלה

עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות
לערוך סיכום קרבי. לא כל שכן לחרוץ משפט סופי. אי לכך לא האשמה
אנו באים להעלות, אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת מול אסונות
העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה. ואם גם יהא
הדבר נוקב ואכזרי הכרח הוא להגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות:
נפילת "ניצנים" - כשלון הוא. כשלון חמור.
והכשלון לא בנפילת הנקודה.
לא הראשונה בנופלים "ניצנים": כי מועטים מול רבים עמדנו. כי דלים
מול כבדי -ציוד היינו.
כי אזרחים מתגוננים מול צבא-פולשים סדיר נערכנו.
כי נקודה בודדת ומבודדת עמדה מול בסיס של טור משוריין.
ושמא לא האחרונה שתנגף, עד לא נבשיל בכוח ציודנו העולה וההולך,
כדי הפעלת מלוא המחץ של הצבא העברי לקטול את האויב עד חרמה
ולשחרר ישובים מבודדים מהתקפת טירור, ערים - מפחד פצצות, ואת
אדמת ישראל כולה - מפולשים ואויב.
כי תבוא שעת העדיפות המלאה, והיא קרובה לבוא, קרובה מאוד. אולם
עד-עת, עד אז, לא נחדל מלהכות באויב - לבל יקדימונו להשמיד - ביד
חזקה, בתבונה רבה, בכח האין-ברירה, בכח חירוף-הנפש, בכח העוז
העילאי של איש המגן העברי:
כמעטים מול פולשים רבים.
כדלים מול אדירי האינטרוונציה.
ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבלתי-נכנעת של איש המגן העברי נופצו
עד עתה כל מזימותיו של האויב. אדמת מדינתנו הקמה בידינו היא.
ויתרה מזו.
ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן-מה על ישוב קטן, ונצור - הוא שילם
במאות רבות של חללים, אל כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו.
והוא נאלץ לחשוב ולחשב את מחיר "נצחונותיו", וזה חשבוננו.
ב"ניצנים" עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד - דבר חמור ומפתיע - כי
אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות,
ולהכניעו ולשבות את לוחמיו.
איך קרה הדבר שכך נפלה "ניצנים" - עדיין סתומה פרשה דרמטית זו,
אך סכנת המערכה פעורה לפנינו:
הלוחמים בחזית הדרום, חיילי החטיבה, מגיני הישובים! שעת הכניעה
של "ניצנים" - היא שעה של צער רב ושל חשבון בפש עמוק ונוקב -
וחשבון נפש מלא אומר: בית אין מגינים על-תנאי, הגנה - משמע:
להכין את ההגנה.
להכין : בכל כוחות הגוף והנפש!
ואם יפקוד הגורל:
טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני
להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא:
לצאת אל שבי הפולש - חרפה ומוות!
זאת ועוד:
בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את
האמונה והבטחון הזה כי אנחנו יכולים לעמוד מעטים מול רבים.
בנשק קל ביד נאמנה - מול ציוד כבד ביד שכירים.
בבקבוק - מולוטוב ביד נועזה מול טנק עיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה - ששורשו אמונה בהכרת האדם העברי
המגן על ביתו - לא יוכל לנו האויב, לא יוכל !
וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של
המתקיף את עמדות המגן שלנו - כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ
העברי הגדול.
רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי
חשבון - בכל כוחות הנפש -

כי לנו הנצחון, וקרוב הוא
9 .6. 48 גבעתי - מפקד החטיבה


מתוך: "ניצנים, קיבוץ שנבנה פעמיים"/ צביקה דרור

אבא קובנר - הכרוז הראשון

"כל אשר הוצא משערי הגיטו לא
חזר עוד. כל דרכיו של הגסטאפו
מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות!
המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה-
ילדיכם, בעליכן, ונשיכם אינם עוד.
פונאר אינו מחנה- שם נורו כולם. היטלר
זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על
יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור.
אל נא נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים
אנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה
לאויב היא התנגדות! אחים! מוטב ליפול
כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד
מרצחים. להתגונן עד הנשימה האחרונה".
אבא קובנר 1 בינואר 1942 , גטו וילנה.

"לפני חמישה חודשים לא האמנתי, כי
בדרכים השוממות עוד יתקבץ מחנה כה
גדול של אחרוני הלוחמים מעשרות
יערות וערים. לפני שנתיים לא האמין
כמעט איש מאתנו, שעוד ניפגש בכלל.
רצינו אז רק למות. אך למות כדי שנישאר
חיים בזכרונכם. הם, האגשים, לא חשבו
כי יבלו את העת, ושנשארנו בחיים. הרי
רק סתם מקרה הוא, אף-על-פי שלחמנו
באויב עם נשק ביד."
אבא קובנר בשיחה עם אנשי
"הבריגדה היהודית" באיטליה יולי. 1945

0 Comments:

Post a Comment

<< Home